מחול הדרווישים -בין שמיים לארץ
"כשאני מסתובבת העולם נעצר
בין שמיים לארץ
נעלמת. והכי נוכחת
בתוכי
כשאני מסתובבת העולם מסתובב איתי
נעלם בתוכי
ואתם הקהל נוכח
"אתה לא טיפה באוקיינוס, אתה הוא כל האוקיינוס עצמו בטיפה" רומי
בזמנים אלו בהם העולם סביבנו במערבולת ונדמה שהקרקע נשמטת מתחת לרגליים, נוצר פחד, חוסר יציבות וסחרחורת. תרגול whirling – ריקוד הדרווישים עוזר למצוא את המרכז הפנימי ומחזיר את האיזון, מלמד יציבות ואחיזה בקרקע. מסיר מאתנו קליפות ושוטף אותנו בשלווה פנימית.
גדלתי בין פרדסים ושדות וחיינו היו יותר בחוץ מאשר בפנים , בטבע. כשגדלתי התנועה של המסעות למקומות רחוקים רק התעצמה הגילוי והמפגשים עם עולמות חדשים תמיד הפעים אותי.
במסעות חוויתי התרחבות הלב. התרחבות הלב מול הטבע, מול חיוך, מול נתינה של אנשים טובים . אולי אפילו התמכרתי וככה יום אחד לפני שיצאתי מהבית אמא שלי עצרה אותי ושאלה "שוב פעם את הולכת?" חייכתי. אמרתי לה "עוד לא הבנת שאני דרווישית.." . זו היתה הפעם הראשונה שהיא פתחה בפני וסיפרה כי במשפחתה בפרס היה דוד שהיה דרוויש. הם החשיבו אותו מוזר, אבל הוא ידע את תורת צמחי המרפא והרפואה היה יוצא למסעות והיה יושב הרבה בטבע וכמו שאמרה 'היה עושה מה שקוראים לזה היום – מדיטציה' .
זו היתה הפעם הראשונה שלמילה דרוויש היתה משמעות עבורי . גונג.
התחלתי לחקור מיהם הדרווישים ומה תורתם ועד מהרה גיליתי שהסיבוב שאני כל כך אוהבת לרקוד הוא ריקודם והרי שם אני מרגישה בבית. איכשהו הגעתי לרקוד על הבמות בריקוד הזה.
ואכן בכל סיבוב מחיי הגעתי ומגיעה למקומות אחרים ותמיד לאותו מקום בתוכי – לאהבה.
התוודעתי לדרכם של הסופים שהיא האהבה כדרך חיים ונוכחות מלאה בכל רגע ורגע
ויש המכנים את הסופיזם "דת האהבה"
במאמר זה אני שמחה לחלוק אתכם מעט על דרכם , ההיסטוריה ומשמעות הסופים והריקוד הזה.
תמציתה של הדרך הסופית היא כניעה לאלוהים באהבה, שאיפה לראות בכל את ההתגלמות המוחלטת של אלוהים.
אחד המונחים שמתארים מהי אהבה טוטלית על פי הסופים, הוא "אחדות המציאות". על פי עיקרון זה כל יצורי הבריאה נכללים בתוך האהבה באופן שווה – בין אם זה הזולת, עץ או אבן. החיבור לאל אינו נטישה של העולם, אלא אהבה.
כל התורות האחרות – יהדות בודהיזם נצרות ועוד כולן במהותן מדברות על אותה אהבה , על אותה אחדות ולכן האמונה בסופיזם היתה לי כל כך טבעית ולא מנוגדת להיותי יהודייה או אמונותי הקודמות. במסעי שנים קודם באפריקה, התוודעתי לשבט אנשי הפיגמיס שהקסימו אותי בתמימותם הילדותית וחקרתי עליהם לאחר מכן וגיליתי כי אמונתם היא כי האל שוכן בכל- באבן, בעלה, בשמיים ובמים..אחדות המציאות.
"יש הרבה דרכים להגיע לאלוהים,
אני בוחר באהבה" רומי
התנועה החלה במאה ה7-8 אחרי שמוחמד הגיע למכה ומדינה וביסס שם את הדת האיסלמית וכמו בכל דת אחרי זמן קצר החלו המאמינים לדבר דרך החומר והקנאות.
אז קמו קבוצות קטנות נגד חיי העיר העושר והראוותנות. הם האמינו כי הם רוצים לשמור על הלך רוח גבוהה וטוהר מידות ופרשו למדבריות לחיי פשטות, צניעות ובדידות.
הם היו הסופים הראשונים- פלג באיסלאם ששומר על מהותו הראשונה בעצם היווצרות הדת האיסלאמית מאז ועד היום.
הכינוי 'סופי' או 'צופי' נגזר מהמילה הערבית 'צוף' (صوف) שמשמעותה צמר. בעבר, מי שהיה לובש את הצבע הלבן היה נחשב לסופי, אך עם הזמן הפך המושג לכינוי לאלו ההולכים אחרי האל בדרך המיסטית ובעלי נטיות סגפניות. לפי האמונה הסופית הצמר היה לבושם של הנביאים, ומשום כך ללבישתו יש משמעות רבה, וכן היא מרמזת על סימבוליות המבדילה את הצופים מזרמים אסלאמיים אחרים.
ידועה רביעה אל עדויה כסופית הראשונה שהביאה את היסוד של האהבה ולהתחבר לאל דרך האהבה. הנשים, מעצם כך שהן התפללו לבדן מתוך כדי מעשה היומיום, הן שפיתחו את התפילה הפנימית, האינטימית והישירה אל האל לעומת התפילה שהיתה ידועה עד אז בתפילות במסגד שהונהגו ע"י הגברים.
השמש של ג'לאל א-דין רומי –
ג'לאל א-דין רומי היה משורר, משפטן, מיסטיקן ותאולוג פרסי סופי.
הוא חי בקוניה שבתורכיה של המאה ה-13 ולימד מוסלמים, נוצרים ואף יהודים. הוא חיבר שירים ברוח הסופיות והוא היה גם מי שמצא את הריקוד הסופי ובעקבות סיפור האהבה האישי שלו הריקוד המשיך להתקיים כחלק מהמסורת של המסדר.
רומי תרם רבות לחדירת הסופיות לתרבות המערב ודרך שיריו וכתביו הפך שגריר לרעיון האהבה המוחלטת לאדם ולטבע ולאלוהות ולא משנה לאיזו דת אתה שייך ואף הביע את הערכתו למשה וישוע כנביאים חשובים.
שיריו וציטוטיו המלאים באהבה, חוכמה ועצות לחיים הביעו בצורה מיוחדת את תפיסת העולם הזו, שהתיישבה עם זרמי מחשבה מודרניים במערב והפכו לנכס צאן ברזל בכל העולם.
סיפור חייו מעניין וחידד את עניין תפיסת האהבה –
מסופר כי יום אחד רומי פגש ברחוב את שמס טבריזי שהציג לרומי שאלה והצית את רוחו .
שמס תבריזי היה דרוויש – איש דת מוסלמי סופי שהיה נודד. בהיותו בן 60 פגש את רומי בן ה-38 שהיה כבר אז אדם נכבד, בעל משפחה, ראש מדרסה, תאולוג, איש דת מלומד ומיסטיקן אשר למד מהמורים הטובים בעולם. שמס האמין כל חייו כי נועד לפגוש ולהדריך את רומי שהצליח לפענח ולבטא את המהות שבו ולהפיץ זאת אל העולם, ואף הצהיר שמס: "אני עצמי לא מבין את מילותיי". שמס היה מלא אהדה גלויה כלפי רומי, לשכלו וליכולת שלו לתפוש ולהביע את המשמעויות שבתוכו עצמו. השאלה של שמס שינתה את חיי שניהם.
אחר מציאתם זה את זה, שמס ורומי נהגו להתבודד במשך חודשים ארוכים שבהם לא חדלו מלשוחח על רזי האל ושקעו בשיחות נפש עמוקות. שמס ראה את עצמו כשמש שקיימת בה האמת באופן טבעי, ואילו רומי מסמל את הירח, המשקף את האמת הזו. שמס היה דמות עוצמתית ובעל התלהבות רוחנית מרהיבה שהתבססה על אמונתו העמוקה כי הוא נציג ודובר האל. יש הטוענים כי הצליח לעבור את כל השלבים בדרך והגיע אל האיחוד המיסטי עם האל – השלב הנעלה והגבוה ביותר בתורה הסופית.
רומי הקדיש את מלוא זמנו לשמס והזניח את חובותיו, דרשותיו ותלמידיו. לאחר זמן מה נעלם שמס באופן מסתורי ביותר, ורומי מצדו כתב שירי אהבה נואשים בתקווה להחזירו אליו, שלח שליחים שיחפשו אחריו ואף נסע בעצמו לדמשק, שם לפי השמועה התגורר שמס. לבסוף, שמס אכן נמצא בדמשק על ידי בנו של רומי, סולטאן וולד, ששכנע אותו לחזור עמו לקוניה. ההתאחדות של שמס ורומי הייתה שמחה וטהורה, אם כי היא נקטעה באכזריות כאשר שמס נעלם בשנית ולא שב מאז. ישנן מספר גרסאות בדבר היעלמותו של שמס, והמקובלת ביותר היא כי תלמידיו של רומי, שחשו מוזנחים מהקרבה של השניים, רצחו אותו. לפי אחרים, בנו השני של רומי, עלא אל-דין, לא יכול היה לשאת את הקשר ביניהם והחליט להיפטר משמס. גרסה מיסטית טוענת כי שמס נעלם מרצונו ולא נרצח, ושלאחר המפגש עם שמס ה"חיצוני" היה על רומי לגלות את שמס ה"פנימי", זה שבתוכו.
היעלמותו הטראגית של שמס הותירה את רומי שקוע בעצבות עמוקה, וכן השפעתו הייתה כה גדולה על המשורר שאף הנציח את חברו הטוב שיריו המיסטיים קובצו באחד הספרים החשובים והמשפיעים- 'דיוואן שמס תבריזי'.
התפישה הרווחת היא כי שמס האיר לרומי את האהבה הישירה והבלתי אמצעית לאל, אהבה שעלולה להוביל את האדם אל האבדון, אולם היא גם זו המאפשרת את חילוץ הנשמה האלוהית מהכלא החומרי של הגוף ותביא לאיחוד עם האמת האלוהית. בשיריו, רומי מתייחס לדרך הזו של האהבה והאיחוד עם האמת, וטוען כי היא אינה ניתנת לביטוי מילולי אלא באמצעות חוויה אקסטאטית. החוויה הזו מאפיינת את הזרם הסופי כולו, אליה ניתן להגיע באמצעות טקסי הפולחן המתבטאים לרוב בריקוד ושירה.
הסיפור מספר כי יום אחד בשעה שהיה מסתובב בשוק בכדי למצוא נחמה.. או את חברו שנעלם, שמע את הלמות הפטיש המכה ורוקע בזהב. יש המספרים שהיה זה פטישו של הנפח שעבד בקרבת מקום, כך או כך הקצב חדר לליבו והוא החל לרקוד לקצב הלב סובב סביב עצמו. מחול זה הביא לטראנס עמוק ולזיכוך הלב וכך רומי שהתוודע לדבר מתוך אותו חיבור ללב אימץ את המחול הזה והביאו לתלמידיו שהכניסו אותו לבית המדרש ואף המשיכו את הריקוד כטקס הסמאע – the whirling dance לאחר מותו .
לפי המסדר ה'מוולוי', אותו ייסד רומי, הפרידה של שמס היא משל לעזיבת האלוהים את האדם, כאשר האדם משתוקק לחזור למצב האחדות עם האל. טראנס.
טקס הסמאע – the whirling dance
חברי המסדר המוולוי נקראים גם 'הדרווישים המחוללים' לאור טקס הפולחן בו החסיד נע סביב צירו בריקוד מיסטי מסחרר – the whirling dance בהשתוקקות להתאחד עם הדרך האלוהית.
הם מאמינים שדרך טכניקת התנועה במרחב והסחרור הרוחני האדם יכול להתמסר ולשחרר את כל העכבות והמעצורים שהוא נושא בליבו, ועל ידי כך יוכל להתקרב אל האל ולחוות איחוד הרמוני עם מקור הבריאה היחיד. כמו כן, במחול המוולוי, השלב המדיטטיבי הגבוה ביותר מאופיין במצב תודעתי אקסטטי המבטא את סערת הרגשות הדתית שחווה הדרוויש, וזו מסמלת את היכנעותו לאלוהיו.
רומי התייחס אל טקס הסמאע ברבים משיריו ובאחד כתב: "יש בנו סוד. דבר-מה בפנים נע וסובב. והעולם כלו רק בזכותו של הסחרור הזה סובב. תועה הרגל והראש סחרחר ומסתובב, למי אכפת? אל תעצר, דרויש, הסתובב "
טקס הסמאע הוא אחד האלמנטים של תפילת המאמין לאלוהיו, ובו כמעט לכל פעולה יש משמעות סמלית, מאחוריה עשוי לעמוד רעיון פילוסופי מורכב –
הדרווישים נכנסים לאולם עם גלימה שחורה הדרווישים נכנסים לאולם עם גלימה שחורה המזכירה את בגדי האבל שהורה רומי ללבוש לאחר מותו של חברו שמס, וזו מייצגת את קברו. הסרתה בתחילת הטקס מסמלת את נטישת הקשר הארצי ותחילת החיבור הרוחני. כמו כן, החצאית הלבנה נקראת 'תנורה' (تنورة) והיא מסמלת את התכריכים, מתוכם נולדים הדרווישים אל המסע המיסטי שעומד בפתח. זהו סמל לטרנספורמציה שהם יעברו לאחר הטקס. תרבושם הלבן הגבוה מסמל את מצבת הקבר, כרמז להיותנו בני חלוף. הדרווישים מתיישבים על שטיחונים לבנים מעור כבש עליהם הם נושאים תפילה חרישית, כאשר השייח' שמנהיג את הטקס תופס את מקומו על שטיח מובדל בצבעו האדום כסמל לדמו השפוך של שמס תבריז.
צליל תוף הקודום הטורקי שובר את הדממה והמוזיקה מתחילה להתנגן לצד המחוללים המצליבים ידיהם אל החזה כסמל לאחדות, ומבקשים את רשות השייח' להתחיל להסתובב. בהדרגה, הדרוויש מתחיל להסתובב נגד כיוון השעון כסמל לרעיון המהווה את ההסתייגות מהכוחות המנהלים את עולם החומר. עם כניעתו והתמסרותו של הדרוויש לריקוד ולאהבה המיסטית העוטפת אותו, הקצב מתגבר. הדרווישים פורשים זרועותיהם כאשר כף היד הימנית מביטה מעלה כדי לקחת, ומאפשרת לאנרגיה לעבור דרכה אל הגוף כולו, ולאחר מכן להמשיך אל כף היד השמאלית המביטה מטה כדי להשיב, ומשם זורמת אל האדמה. אלמנט נוסף הוא הטיית הראש כלפי הלב המסמלת את כניעתו של המוח – האינטלקט, לחוכמת הלב – האהבה. זהו האדם האידיאלי עבור רומי, אדם האוהב במסירות את האלוהים שלו ונמצא בצלמו.
הריקוד מתחיל במוות -להמית את האגו ואז הסופי נולד מחדש , כמעוף הפרפר זהו טקס טרנספורמטיבי שנועד לחבר את תודעת הרוקדים לריקוד עצמו.
הרוקד משמש כציר המסתובב בין שמיים וארץ , ציר המקשר בין השמים לארץ, כשידו ימין פתוחה מעלה ושמאל מכוונת לקרקע. יד ימין מקבלת ויד שמאלית נותנת.. זוהי מטאפורה לקבלת השפע מהאל ופיזורו לארץ ולבני האדם.
התנועה המעגלית, הסיבוב היא תנועת כדור הארץ, האטום, השמש והירח וכו. כל ילד יודע להסתובב ומתרגל את התנועה , אם לא עוצרים אותו ב ' תיזהר..שלא תיפול' . תמיד אהבתי להסתובב, כשגדלתי גיליתי שאני יודעת להסתובב סביב נקודה אחת הרבה זמן, גיליתי שבתנועה המעגלית יש הרבה עומקים , טראנס וריפוי ונשיות ואת הסופיזם.
אני אומנית של הרגע, הרגע חולף ואיתו התנועה, היצירה. שיחזור ונצירת הרגע יוצר אומנות .
באותו רגע של יצירה נוצרת תחושת התעלות שמשילה מעלינו קליפות, דאגות ופחדים ויוצרת ריפוי.
בשבילי ריקוד הוא ריפוי לגוף ולנשמה.
בריקוד הסופי אני מתרגלת איזון זרימה אמונה ונשימה. חיבור לציר, הרצון להיות בשליטה ובאותו רגע לאבד אותה, אמונה.. אלו ועוד מנחים אותי בחיי
ובסדנאות –"בין שמיים לארץ"
אני נוצרת את רגעי היצירה בתוכי
אך האם אדע להותיר אותם איתי
בכל מעשי אמחזר את התחושה של רגעי היצירה
את אותו חיבור לציר
אני חולקת את האהבה הזו לתודעת הגוף והתנועה המעגלית במפגשים, סדנאות ושיעורים.
כתבה – דורה דורית , רקדנית סופית, יוצרת מנחה סדנאות 'ריקוד החיים' , רפלקסולוגית ומטפלת הוליסטית כ 23 שנה. בוגרת קורס מורות ל ATBD- Awareness Through Belly Dance בשיטת אורלי פורטל ועוסקת בתאטרון תנועה. גרה בכליל 19 שנה בחווה קטנה ומגדלת משפחה במקום אליו הגעתי וגודלת עם ילדי ובספירלת החיים.
