על חרדת נטישה

מאת: הגר שרביט

חרדת נטישה היא כמו עוד יישות המקיימת חיים בתוכנו.מתי היא מרימה ראש?
דווקא כשאנחנו פוגשים את העוצמה שלנו ונדמה לנו שהרוב מאחורינו, דווקא כשאנחנו מציצים אל מערת הפוטנציאל הגלום שאנחנו.
פתאום היא מופיעה בנחישות ואומרת לנו: "מותק, יש לך מספיק עוצמה בשביל לנקות פה עוד כמה פינות…"
בו בזמן שהיא צפה עם מופע התעתועים המפורסם שלה – אין עם מי לדבר, זה רק היא והסיפור שלה, אי אפשר שלא להאמין לה, נדמה שאין סוף לכאב.
חוויית חוסר האונים מתגברת אל מול הידיעה שאף אחד לא יכול להציל אותנו מהטירוף הזה, אפילו אנחנו לא יכולים להציל את עצמנו.
זוהי בהחלט הזמנה מכובדת ללכת לאיבוד ולתת לתהום הזו לשאוב אותנו פנימה. כל ניסיון אחר "לצאת מזה" מרגיש כמו מלחמה שאם ו..היה בה מנצח – זה בטח לא הייתי אני.

כאשר הגברת החרדתית מזהה מישהו פוטנציאלי לאיום היא בודקת אותו לעיתים ע"י מסע סזיפי. היא מסמנת אותו כהאויב שלה, בעיקר אם הוא אהוב וקרוב כך שהסיכוי לחוויית נטישה מוגבר, בין אם זו נטישה של אחד מאיתנו או ע"י אלוהים. היא הכי אלופה בלהוכיח לעצמה שזה יקרה שוב ושוב כך שמראש היא פוגשת את האנשים שינטשו אותה, מנהלת את הקשר בדריכות אין קץ ומחכה מעבר לפינה כדי לתפוס את הרגע הגדול שלה..
ככה היא ממשיכה לחבל בקשר, בהתמכרותה הלא מודעת לדרמה הרגשית שמעניקה לה ביטחון מדומה, עד שהיא מגיעה לרגע הגדול ושוב אומרת: "ידעתי שזה יקרה".


היא מנציחה את קיומה במסע אוטואימוני משובח, לא מוותרת עד שתצליח להכריח את האחר לנטוש אותה, ואם היא מבינה שהאחר מפחד לעזוב – היא תעשה זאת בעצמה, תתנתק רגשית ותיעלם. היא מייצרת את מה שהיא חושבת שהיא לא רוצה שיקרה, כי היא לא מודעת לבחירה העמוקה שלה, שלא סתם מונחת שם. היא הרי חייבת להנציח את קיומה, היא הביטחון הגדול ביותר של מי שנושא אותה. היא הזהות שלו.
אנחנו מתמכרים אל משהו מוכר גם אם הוא פוגע בנו, המוכר ממכר. זהו מנגנון חכם שפיתח אסטרטגיות מתוחכמות מאוד כדי להרגיש ביטחון בעולם.

אי אפשר ולא כדאי לקחת אותו מאנשים שחייהם מנוהלים על פיו, הם יקרסו ברגע.
חרדת נטישה מבקשת התחייבות. נדמה לנו שהיא מבקשת התחייבות מהאחר, אך האמת היא שאנחנו הם אלה שמתבקשים להתחייב, ולא עושים זאת. לא כלפי עצמנו ובטח שלא כלפי אחרים.
אם יש משהו שאנחנו יודעים לעשות ממש טוב – זה לנטוש ולהינטש. לא כך?
מה שמעניין זה שאם אנחנו מפחדים להינטש ע"י מישהו, או גם אם אנחנו במאבק פנימי של 'האם לתת בו אמון או לא' – זה כנראה אומר שאנחנו אוהבים אותו ושהוא מספיק קרוב כדי לסמוך עליו.
כנראה שאיפשהו שם – האדם הזה משדר לגוף שלנו מספיק ביטחון כדי שהמערכת ההישרדותית תחשוף בפניו את הפצע המדמם ותזמין אותנו לזקק את ההקשבה לבקשת טיפוח אהבה עצמית, תחושת ביטחון וחווית נוכחות.
אחרת, לא היינו שואלים את עצמנו האם הוא שווה את הסיכון להינטש שוב. זה לא היה רלוונטי.
נדמה לנו שאנחנו לא יכולים לתת אמון באחר, יש לנו רשימת קניות של סטנדרטים עבור מי ראוי/לא ראוי לקבל את האמון שלנו, אך לא ימצא מי ששווה את הסיכון כי עצם החיפוש, אנחנו נוטשים את עצמנו.
החרדה מבקשת מאיתנו לתת אמון קודם כל בעצמנו, שזה אומר להסכים להינטש שוב כי הרי אין פה ולו קמצוץ אחד של ביטחון, אנחנו נאבד אדם קרוב ונחווה נטישה עוד כמה וכמה פעמים.
היא כן מבטיחה לנו שככל שנפנים אמון בתוכנו – לעולם לא נאבד את עצמנו.
אם נבין איך המנגנון החכם הזה פועל ונשכיל להודות לו על כך שהוא שומר עלינו בנחישות בלתי מתפשרת על ההישרדות שלנו, נתעורר לעובדה שפיתחנו יכולת מופלאה להימנעות מהחיים.
מכאן מתחיל תהליך של – מקורבנות לאחריות. מהישרדות לחיים.
הדבר הראשון שהתהליך הזה מבקש הוא לקבל את החלק הזה בנו שלעיתים עלול להרגיש כמו דיבוק שיושב לנו על הנשמה.
ללמוד לאהוב את החלקים שעד היום היו נדמים כמכוערים ועכשיו מנפצים לנו את התדמית שסיגלנו בשביל להצליח לנהל משהו שנראה כמו חיים.
כנראה שלילדים הפנימיים בתוכנו יש את כל הסיבות לפחד מאינטימיות ולהרגיש שקשר הוא בהכרח לא מרחב בטוח עבורם.
הלמידה של אהבת הפצע שלנו מולידה בתוכנו עיניים מבינות חמלה, וזוהי התגלותה של אהבה עצמית.
במקום לנסות לרפא את הפצע שנדמה כי הוא מכוער מידי בשביל להסתובב פתוח בעולם, אנו מפסיקים להסתיר אותו ומבינים שהוא צריך חמצן וקרבה אנושית כדי להגליד.
ההתמכרות למערכת הרגשית שלנו לימדה את הגוף לקבל ביטחון דרך מנגנוני הגנה פוסט טראומתיים שבאים לידי ביטוי בהתנהגויות של הימנעות, דחייה, אובססיה, חרדה, התרחקות, אשמה, בושה ועוד… בעיני, ההפך מטראומה הוא נוכחות. נוכחות בגוף בזמן שמנגנוני ההגנה האלה פעילים.
הנוכחות שלנו מסמנת למערכת שיש מישהו בבית, אט אט המערכת רושמת בחווית הגוף שישנו מקור בריא לתחושת ביטחון.
מהי נוכחות?
ההרגשה שאני מלאה בי.
הוויתי ששוהה עם ההרגשה של מה שחי בתוכי.
נוכחות היא היכולת של המודעות להתרחק מהסיפור ולהרגיש את מה שיש. להישאר בגוף ולהסכים לרעיון של איבוד שליטה עליו.
זהו שריר פנימי שאפשר לפתח. חרדת נטישה יכולה להיות מתישה, מעייפת ומהולה בתחושות כישלון ואכזבה. התמסרות היא זו שתטפח חוויית נוכחות בתוכנו.
כשאנו מרפים מאבק והתנגדות, מתגלה וילון הערפל הכבד שעפף אותנו מבלי שידענו על קיומו. הרפיית המאבק מסיטה את הוילון ומחזירה את האוטונומיה שלנו לפעימה נושמת.
אז אולי הגיע הזמן להפסיק לנסות לחיות.
להפסיק לרדוף אחרי הריפוי שלנו ולעבוד ב'עבודה פנימית'.
להפסיק להתאמץ ולדחוף את קיר הבטון הזה שכנראה לא הולך לזוז לשום מקום.
להמשיך לקיים מפגש עם מה שיש להפגש איתו.
כל רגע של חרדת נטישה הוא הזדמנות לתרגל נוכחות במקום להמשיך להצטיין בשיפוטיות, אשמה וביקורת עצמית.
אולי הגיע הזמן להאמין שאנחנו ראויים לאהבה.
לא מתוך האגו שחושב "מגיע לי", אלא מתוך אחריות עמוקה ובוגרת שמתיישבת בתוך עצמה ויודעת, בכל תאי גופה, שאין מי שאינו ראוי לאהבה.
אולי הגיע הזמן לראות שעמוק עמוק מתחת להכל, יש לנו אמון במה שאין בו ביטחון, אפשר להרפות אחיזה ממה שאין לאחוז בו וללמוד לנוח בתוך עצמנו כי המלחמה נגמרה.
לצערי ולשמחתי, רק אנחנו פוגעים בעצמנו, כל השאר רק מנסים להגן על עצמם, בדיוק כמונו,
בעיקר כשנדמה שהם ממש! נחושים לפגוע בנו.
למה "לשמחתי"? כי יש לנו הזדמנות אדירה להפסיק את ההתעללות העצמית הזו ולהתמסר לאנושיות הסובלת שלנו, לכולנו יש אחת כזו.
כשאנו פוגשים את הפצע שלנו אנו זמינים להיפגש עם הפצע של האחר שתמיד יבקש שנחזיק לו את היד כשהוא פתוח.
הפצע של האחר מעיר בתוכנו את הפצע שלנו,
אם נזכור זאת, נוכל להיות נכונים להפגש עם האותנטיות של הרגע מחוץ לתבניות המחשבתיות ולכאוב יחד.
אז אולי זה בדיוק הזמן להפסיק לנטוש את עצמנו כדי לספר שננטשנו ע"י אחרים.

כתבה : הגר שרביט – מלווה תהליכים רגשיים – ׳להכיר את הגוף׳

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן